מבעד לזכוכית

בשבת בלילה קפא אדם למוות בגינת לווינסקי. זה סוף הסיפור, תחילתו בהבימה.
בראשון בלילה חזרתי מראיון ברדיו הישר לתוך ההפגנה בהבימה. המחזה שנגלה לעיניי היה סוריאליסטי, יותר ממאה שוטרים על פחות מחמישים מפגינים (קומץ שנותר מהמאות שהפגינו מהערב המוקדם) מג"ב, יס"מ, ניידות, וכל כיכר הבימה חסומה עם ברזלים לארבעת הכיוונים. מישהו ממש לא רצה שנעבור שם והכיכר היתה חסומה כבר מהצהריים. בנזוגי התבדח ואמר "שמאה וחמישים שוטרים וקומץ פעילים מפגינים מול הבימה". שאלנו מה השלב הבא? יבואו עם טנקים?
אח"כ נהיינו קצת יותר רציניים ושאלנו את עצמנו איך ייתכן שבמצב בו כוחות הביטחון קורסים תחת הנטל ומתלוננים על מצוקת כח-אדם, מצאו לנכון להקצות כל כך הרבה שוטרים? מי נשאר כדי להגן על תושבי העיר באותו זמן, מי משוטט בשכונות דרום העיר? מי נמצא ביפו? מי נשאר להגן על התושבים?

הרבה דברים כבר נאמרו על בנין הבימה, על כל מגרעותיו וכשליו, וזה לא המקום לפרט אותם, אבל מה שכן יש לו זה חלונות זכוכית עצומות שבעדם אפשר לראות לתוך אולם הכניסה מהרחוב. אתה כמעט יכול לגעת באנשים בפנים, כמעט. אבל לא. הם מורמים מעם, כחצי מטר מעל גובה המדרכה.

איכשהו בהליכה נינוחה עם החבר והכלבה ושוטר לא מרוכז, מצאנו עצמנו בתוך הרחבה פנים אל פנים עם מאות החוגגים בהבימה. מבעד לזכוכית הם שתו שמפניה, התבדחו והזיזו את הראש בקצב שלישית הג'אז שניגנה שם. עמדתי שם קפואה מקור ותדהמה, איך הם עומדים שם, לוגמים שמפניה כשבחוץ המחאה בעיצומה, שוטרים, מפגינים, מגאפונים, מעצרים. האם הם ראו או בחרו לא להסתכל? האם אנחנו שקופים? האם הזכוכית חד צדדית? האם האנשים האלו רואים אותנו בכלל?

בדיקה מהירה באתר הבימה מראה שיש עכשיו הצגה על היחס של החברה הישראלית לפליטים מאפריקה, "זהו אירוע תיאטרוני המכיל בתוכו את הפחדים, התקוות, הזיכרונות וההתמודדות האישית והציבורית שלנו עם הנושא" .אירוני משהו כשמסתכלים על הכסף שהושקע בהצגה, בבנין הבימה וכשליו, כששמיכה חמה היתה מצילה חיי אדם. שוב אנחנו כחברה מביטים מבעד לזכוכית, איפה שבטוח, נקי וחם.
בעודי עומדת ובוהה בחגיגות ההזויות נעמד מול שוטר ודרש בתוקף שאתפנה משם. שאלתי אותו למה? אני בסך הכל עומדת שם ומסתכלת. הוא ענה שהאזור סגור. שאלתי שוב למה, וזכיתי לאיום עם דחיפה קלה ועמידה קרובה מדי לטעמי – אם לא אתפנה מיד זו תהיה הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ואעצר. שאלתי שוב ברוב חוצפתי איך אני מפריעה לו לשוטר. בשלב הזה הוא קרא לשוטרים נוספים שהקיפו אותי ודרש תעודה מזהה, שני שוטרים צילמו אותי בוידאו לזיהוי עתידי ואיים שאם לא אתן את הפרטים שלי הוא יעכב אותי לחקירה ויגררו אותי משם בכוח.

בשלב הזה בן זוגי המודאג ניסה להרגיע את הרוחות ובעודנו מנסים לצאת מהבלגאן הכלבה החליטה לעשות מעשה. לעיניהן המשתאות של לוגמי השמפניה בהבימה ושל כוחות הבטחון והמשטרה, על השיש הבוהק ברחבה, היא החליטה לעשות קקי. פשוט ככה.
סימבולי? הכלבה, שהבאנו מתנו לחיות לחיות לפני שבועיים, נוהגת לעשות את צרכיה אך ורק בחצר הבניין, עוד לא הצלחנו לשכנע אותה לעשות את זה בשום מקום אחר, והנה ברגע גורלי אחד הכלבה החליטה להביע מחאה משלה. ככה קטן ככה פשוט.
אז נתתי פרטים אישיים, בטח הכניסו אותי לאיזה מאגר, אם אני עוד לא שם אחרי קיץ ברוטשילד וחצי שנה של מחאה. מודה שהלב שלי דפק, ובעודי מוסרת פרטים אישיים ניגש פקח של העירייה והחליט לתת לנו דו"ח. גילוי נאות: השקית היתה אצלי והקקי החם שהעלה אדים באוויר הקר עמד שם כחמש שניות. היינו אוספים אותו.
אחר כך נלקח בן זוגי הצידה לחקירה (הקקי כבר בשקית בידיו בזמן הזה) והסברים. כן, 475 ש"ח זה הרבה כסף לקופת העירייה, עם הכסף הזה בונים בניינים ומפנים אנשים מהרחוב. בסופו של דבר יצאנו בלי קנס, עם דפיקות לב מואצות שקית קקי אחת ותחושה כבדה מאוד. הצליחו להפחיד אותנו.
הלכנו הביתה, פתחתי את המחשב וקראתי שפליט קפא למוות בגינת לווינסקי בלילה הקודם. היה נראה חם ונעים שם בהבימה. השוטרים עמדו שם במקום לסייר ולהגן על תושבי השכונות, הכסף הושקע בבנין ובקבלת פנים מפוארת, ואני עמדתי לי שם בצד השני של הזכוכית ושאלתי: איך הם לא מתביישים?